פסק-דין בתיק ת"א 8141/06

1.         התובענות דנן, שהדיון בהן אוחד, עניינן בנזקים שנגרמו לכאורה לתובעים בגין מותם של המנוחים נאיף סאלם אחמד ועארף סייד אחמד, כתוצאה מפעילות צבא ההגנה לישראל ביום 9.4.02 בכפר דורא, שליד העיר חברון.

            התובענות הוגשו מלכתחילה ע"י עזבונות המנוחים, באמצעות יורשיהם - האלמנות והילדים.

במקביל להגשת כתבי הגנה, הגישה הנתבעת בקשות לסילוק התביעות על הסף (בש"א 2179/06; בש"א 1694/06) - משני טעמים: האחד, כי תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "החוק")- חלפה זה מכבר נוכח העובדה כי התביעות הוגשו כארבע שנים לאחר האירוע הנטען; השני, כי עסקינן בנזק שנגרם באזור עימות, כהגדרתו בסעיף 5ג(א) לחוק, כאשר המקרה, ככל שיוכח, אינו נופל לגדרי הנזקים המיוחדים המנויים בתוספת השנייה לחוק. טעמים אלו הועלו אף במסגרת כתבי ההגנה ולגופו של ענין.

כן הוגשו מטעם המדינה בקשות להפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין") (בש"א 2219/06; בש"א 2371/06).

2.         משהודיעה המדינה כי היא עומדת על טענת ההתיישנות שהועלתה על ידה, הגישו התובעים "טיעונים בכתב לענין ההתיישנות והערובה אגב בקשה להאריך את תקופת הזכות להגשת התביעה עד למועד הגשתה בפועל".במסגרת זו הם אף הודיעו כי אלמנות המנוחים הסתלקו מתביעתן לעזבון לטובת ילדיהן, זאת, מאחר ותקופת ההארכה המירבית האפשרית לענין בגירים עומדת על שנה אחת בלבד (לעומת תקופת הארכה אפשרית של שלוש שנים לתובעים קטינים).

לגופו של ענין טענו התובעים, כי בנסיבות הענין לא היתה להם אפשרות סבירה להגשת התביעות במועד, מכמה סיבות: הראשונה, המשותפת לשתי התובענות, הינה מצבן הנפשי הרעוע של האלמנות לאחר מותם של המנוחים, "הלם גמור" כדבריהן, בשילוב עם חוסר נסיונן במגע עם הרשויות.

עוד נטען, כי ביחס למונא סייד אחמד, אלמנת המנוח בת"א 8141/06 (להלן: "מונא") קיימת סיבה נוספת לאחור, והיא כי חודשים ספורים לאחר מותו של המנוח אבדה לה תעודת הזהות שלה, דבר שמנע ממנה לצאת מביתה וכפועל יוצא לדאוג להגשת התביעה, כאשר תעודת הזהות החדשה הונפקה לה רק בחודש דצמבר 2004.

ביחס לסאמיה עארף סייד, אלמנת המנוח בת"א 8142/06 (להלן: סאמיה) נטען, כי אף היא נפצעה בפעילות הצבאית נשוא התביעה, דבר שהקשה עליה את הגשת התביעה דנן, מה גם שהינה תושבת האיזור, וחששה להגיש התובענה מטעם זה.

הוסיפו התובעים וטענו, כי בנסיבות המקרה דנן, אין מקום שלא להורות על הארכת תקופת ההתיישנות, נוכח העובדה כי כל הנימוקים שפורטו בהצעת החוק לקיצור תקופת ההתיישנות - קושי באיתור עדויות, מסמכים רפואיים ועדים מקרב כוחות הבטחון- אינם מתקיימים, משנערך תחקיר על ידי צה"ל, בהתייחס לארוע.

עוד טענו התובעים, כי כאשר בתובעים קטינים עסקינן, מן הראוי להאריך את תקופת ההתיישנות מקום בו נפגעה זכותם לייצוג יעיל, בייחוד במקרה דנן בו שני אפוטרופסיהם נפגעו - גופנית או נפשית - כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה.

3.         מנגד טענה המדינה, כי אין חולק שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, וכי אין מקום להאריך התקופה, הן נוכח הרציונאלים הכלליים העומדים בבסיס החוק, והן בנסיבות המקרה דנן. לשיטתה, אפילו הוכחו הנסיבות שפורטו, אין בהן כדי לשלול "אפשרות סבירה" להגשת התובענות, כנדרש על-פי החוק.

לענין זה נטען, כי האלמנות לא הביאו ולו בדל ראיה לענין מצבן הנפשי או הגופני שלטענתן מנע מהן הגשת התביעה במועד, מה גם שאף במצב נפשי כנטען אין כדי להוות אותה מניעה אובייקטיבית נדרשת על מנת להצדיק הארכת תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, כנטען, סאמיה אף לא הגישה ולו תצהיר לאימות הטענות שהועלו בבקשתה, ואך בשל כך דין הבקשה בעניינה להידחות.

ביחס לטענות שהועלו ע"י מונא בדבר תעודת הזהות נטען ע"י הנתבעת, כי טענה זו אינה נכונה נוכח העובדה כי בטרם הוצאת תעודת הזהות החדשה ביום 19.12.04, היתה בידה תעודת זהות בלויה. תימוכין לעמדתה מצאה המדינה בתעודת עובד ציבור מטעם טלי כהן, עובדת משרד הפנים, לפיה: "במועד 19.12.04 ביקשה הנדון [מונא - ח'ב'] תעודת זהות חדשה במקום תעודת הזהות הבלויה שהיתה ברשותה. באותו המועד הנפיק משרד הפנים תעודת זהות חדשה בהתאם לבקשה". עוד טוענת המדינה, כי מעצם העובדה שהתביעה הוגשה כשנתיים אף לאחר הוצאת תעודת הזהות החדשה, יש כדי להצביע כי לא העדר התעודה הנטען הוא שהוביל לשיהוי בהגשת התביעה.

עוד טענה המדינה ארוכות לענין הרציונלים העומדים בבסיס קיצור תקופת ההתיישנות בתובענות המוגשות על-פי החוק, וכי נסיבות המקרים דנן אינן מצדיקות סטייה מהכלל, מה גם שהתחקיר שנערך ע"י צה"ל בנוגע ליום האירוע נשוא התביעות הינו כוללני ואינו מתייחס באופן פרטני לאירוע הפגיעה הנטען.

לענין הודעתן של האלמנות אודות הסתלקותן מהעזבון נטען על ידי המדינה כי מאחר ויתר היורשים - הקטינים - נכנסים לנעלי היורשות הבגירות, אין כלל אפשרות להאריך את תקופת ההתיישנות בהתייחס לרכיבי הנזק המתייחסים ליורשות אלו.

בנוסף נטען על ידה, כי אין בקטינותם של התובעים, כשלעצמה, כדי להצדיק הארכת תקופת ההתיישנות, מה גם שעל פי ההלכה הפסוקה בחינת העדר האפשרות להגשת התביעה נעשית בהתייחס לאפוטרופוס ולא לקטינים.

עוד טענה המדינה ארוכות לענין היותו של הארוע נשוא התביעות בגדר "פעולה מלחמתית" שהחוק אינו חל עליו, וכי ההתיישנות במקרה דנן אינה פגם פרוצדורלי אלא הוראת חוק מהותית, שזכתה לאישור ביה"מ בבג"צ 8276/05, עדאלה ואח' נ' שר הבטחון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום  12.12.2006).

ד י ו ן

4.         סעיף 5א לחוק, שעניינו תביעות בשל פעולות כוחות הביטחון באזור, קובע כדלקמן:

"תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה - תובענה) תידון בכפוף להוראות סעיף זה: